1. פתיח

אני מתבונן בתערוכה, ביצירות, מבעד לעיניו של החוק. כאיש חוק אני משוטט שם.

החוק מייצג עבורי את המיושן, הלא רלוונטי.

החוק הוא גיאומטריה של המישור, בעולם רב מישורים, ללא מרכז, ללא חלל רציף, ללא זמן.

חוק הופך להיות לא רלוונטי במציאות שדוחסת, מפרקת, מכווצת, מותחת, מסתחררת, מקטבת.

מציאות שאליה מתחילים להתגנב אינטליגנציות מלאכותיות, חכמות מאיתנו, שקרוב הזמן שיבינו את מנגנוני הכוח שלנו, יפרקו אותם, ויקימו אחרים במקומם.

השאלה הפותחת את הסרט Blade Runner, המבוסס על ספרו של Philip K. Dick - ״האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?״, איך להבחין בין אדם לבין רפליקנט, שכפול של בני אדם?

בזה אנחנו צריכים לחשוב, על זה אנחנו צריכים להשיב.

 

2. (007) ME & EU

העבודה שהיא הכי קשורה אולי לחוק, ושוב אני מסתכל בה מין החוק.

זוהי תגובה של גלויות לברקזיט, לשבר הלא מתוכנן, שאף אחד לא קיווה שהוא יגיע.

השבר בבריטניה הוא תוצאה של משאל העם, הוא תוצאה של חוק, אבל כנראה חוק שניסה לעשות סדר במקום שאי אפשר לעשות סדר.

חוק שמדבר על לאומיות, גאווה לאומית, התכנסות, במקום פתיחות, התפרסות במקומות. 

אני אקרא קטע ממאמר שכתב Ian McEwan בעניין הברקזיט: ״אנחנו חשים שמצפה לנו שקיעה והרבה נזק, בעולם מסוכן השופע אנשים חזקים, בעלי פה גדול.״ האיחוד האירופי היה התקווה הטובה ביותר לאנשים שביקשו קהילות של מדינת חופשיות, סובלניות, פתוחות, שוחרות שלום. ועתה התקווה האלה נסדקו בעקבות עליית התנועות הפופוליסטיות, הסוחפות את אירופה בשנים האחרונות. הוא כותב כך: ״יציאתנו מהאיחוד האירופי תחליש את ההתנגדות לשנאת זרים. הלקח שלמדנו מההיסטוריה של ארצנו שאנדרלמוסיה ביבשת אירופה גוררת אותנו אל עבר סכסוכים עקובים מדם.״

לאומנות אינה מביאה שלום, אינה מתרגשת ממשבר האקלים. אין לה בעיה שהיערות הטרופיים והערבות באוסטרליה ימשיכו ויעלו באש.

 

3. (009) Ukubutha

עולם שחלקים ממנו נזנחים, הולכים לאיבוד, מתנתקים מן המרכז.

התפיסה המסורתית של החוק כמערכת שיש לה מרכז הכוח, שיש לה מעגלים שמתפשטים מן המרכז, מתרחבים ומתרחבים, שוב איננה קיימת.

כל חלק של העולם, הצפוף, הדחוס, פתאום מתחיל לחיות לעצמו, לארגן לעצמו את חייו.

 

4. (013) Black Swan LifeBoat

ספינת הצלה של פליטים שנמלטו מעולם שעלה בלהבות, ספינת הצלה דוגמת הברבור השחור.

הדברים מתהפכים. יבשה הופכת לים, קביעות הופכת להיות לנדידה. לחוק אין אפשרות לטפל בזה.

משבר ההגירה הגדולה בעולם הוא משבר שאין לנו שום אפשרות לטפל בו. לא באמצעות חוק, לא באמצעות מדינות. הוא השואה הבאה שלנו.

 

5. (016) Map of Human Emotions and Map of Social Relations

גם תמונת העולם משתנה.

אנחנו מכירים את העולם בדמות הגלובוס, בדמות המפה הגדולה התלויה בכיתת בית הספר.

מפת רגשות אנושיים בוחרת לראות את העולם לא מבעד לזווית של מקום, של שטח, של מישור, אלא באמצעות שדות ידע, יחסים של בני אדם, יחסים שמבטאים רגשות. אלה הופכים להיות המפות הרלוונטיות.

אותן מפות מיושנות, שרואות את העולם בדמות של יבשה-ים, ים-יבשה, יבשות שמוכרות לנו על פי השרטוטים שלהן, מפת ישראל שמוכרת לנו, הם כולם נסחפים בעולם שכל העת מערבל דברים, ולכן מפה הרבה יותר רלוונטית היא מפת רגשות אנושיים ויחסים חברתיים.

 

(019) Crowbot Jenny

העורב הוא למעשה החיה המשמעותית, הציפור המשמעותית ביותר, בחיינו.

מאז ומתמיד הוא זוהה כמי שמבשר קץ, כמי שמבשר אפוקליפסה.

בעבודה 19 הגיבורה הבדיונית הבודדת שנשארה על החוף (אולי משום שמשפחתה היגרה אל אחד מאיי הפלסטיק - עבודה 041), יוצרת מערכת של עורבים המתקשרים זה אל זה, כאשר תקוותה כנראה, שבאחד הימים גם היא תצמיח כנפיים ותצטרף אל העורבים האלה.

והעורבים מזכירים לי את שירו ״העורב״ של המשורר האנגלי Ted Hughes שכותב כך: ״בהתחלה הייתה הצעקה, והצעקה ילדה דם, והדם ילד את העין, והעין ילדה את הפחד, והפחד ילד את הכנף, והכנף ילדה את האבן, והאבן ילדה את הגיטרה, והגיטרה ילדה את הזיעה, והזיעה בראה את האדם הראשון, והאדם הראשון ברא אלוהים, ואז כבר לא היה יותר כלום״.

 

6. (020) The Urge to Sit Dry

הים, שוב הים, הים עולה על גדותיו.

אנחנו מתגוננים, מתגוננים כילדים שהלכו לאיבוד.

אנחנו מקימים כיסא, כיסא שיעלה מעל לגובה פני הים. זו כמובן פנטזיה.

אמנם רגלי הכסא ניתנות להארכה עד לגובה שבו אנחנו יבשים מהים, אבל זו פנטזיה ילדותית, פנטזיה של ילדים שהלכו לאיבוד בעולם הזה, שההבחנה בין ים ויבשה, בין קביעות ובין דחק, בין עמידה ובין בריחה, אבחנות שהפכו להיות מפוקפקות.

 

9. (022) Compression Cradle

עריסת דחיסה, אמצעים אלטרנטיביים שאנחנו בונים לעצמנו, במקום העולם שבעצם כבר לא קיים, שחלף

עולם שיש בו חיבוק, עולם שיש בו אהבה ,עולם שיש בו הורים שמחבקים ילדים.

במקום כל זאת אנחנו בונים לעצמנו עריסה שמחבקת אותנו, שאנחנו לא זקוקים לאף אחד, שאליה אנחנו פורשים. שהתחושה האבודה של החיבוק, של הקירבה, של המגע האנושי, הפכת להיות כל כך מציקה בחסרונה, אנחנו נכנסים לתוך אותה עריסת דחיסה, המחבקת אותנו, המלטפת אותנו, והיא שאנחנו משתמשים בה כתחליף לכל החיבוקים שלא נחבק יותר.

 

8. (034) Raising Robotic Natives

חפצים שמתמרדים בנו, מקימים לעצמם כלכלה עצמאית, כלכלה של הולדה, כלכלה של הזנה, כלכלה שבה ילדי רובוטים למעשה מוזנים על ידי רובוטים אחרים.

עולם שאנחנו כבני אדם הסתלקנו ממנו, ויתרנו עליו, הלכנו למקומות אחרים.

הלכנו, או עלינו על ספינת ההצלה דמויית הברבור השחור (עבודה 13), והתרחקנו מן המקום הזה.

 

7. (039) Amphbio

כשאנחנו מתגוררים באיי הפסולת (עבודה 041) השטים והנעים באוקיינוסים הגדולים, אנחנו חייבים לצייד את ילדינו במערכת לבוש שהיא מתאימה לחיים מתחת למים.

אנחנו שעלינו מן המים, שהאבולוציה שלנו העלתה אותנו, גידלה, הצמיחה לנו רגליים כדי לעלות מן המים אל היבשה ולהתפתח, למה שאנחנו היום, למעשה הולכים וחוזרים אל הים. הולכים וחוזרים להיות הדגים הגדולים שהיינו בעבר.

ולצורך כך יש לנו לבושים, מלבושים שאנחנו מעצבים אותם, שמאפשרים לנו חיים מתחת למים.

לא בשיטות הישנות של חמצן, חמצן הוא כבר לא רלוונטי עבורינו, אלא באמצעות ספיגת חמצן וספיגת פחמן דו-חמצני, מן המים לצורך המשך החיים שלנו, חזרה בים.

ככה אני רואה את זה. אנחנו על איים, איי אשפה מלאכותיים, חיים מתחת למים. ומעל המים, באדמה, מתהלך נורמן (עבודה 44), מתהלכים החפצים ששיחררנו אותם, שמרדו בנו (עבודה 34), מתהלכים הסמלים שהפכו פניהם כלפינו (עבודה 42).

 

10. (041) Trash Isles

אנחנו בורחים אל איים מלאכותיים שייצרנו בעומק האוקיינוס, איי פסולת.

איים שהם תוצאה של כל הפסולת שיצרנו, פלסטיק ופח וניירות. כל הדברים הללו, אספנו אותם, בכוחות אחרונים אולי, וייצרנו יבשה אחרת, חדשה. רחוקה מנורמן (עבודה 44), רחוקה מהחפצים שבגדו בנו (עבודה 34), רחוקה מהסמלים שהפכו להיות בעצם למסמלים שלנו (עבודה 42).

אי הפלסטיק הוא אי שיבקש הכרה של האו״ם, כאי. הוא יצור לעצמו מערכת משפט, שאין לנו כרגע שום אפשרות אפילו לדמיין אותה.

איך נראה משפט על אי של פסולת, על אי של זוהמה? הוא בוודאי לא יכול להיות משפט שנלחם בזוהמה.

הזוהמה שהשארנו במהלך חיינו הופכת בסופו של דבר לארץ שבה נגור.

 

11. (042) Emotigun

בצד חפצים שמורדים בנו, שמחליפים אותנו, שדוחקים אותנו (עבודה 34) אל הים, אל ספינת הברבור השחור (עבודה 13), גם הסמלים בוגדים בנו.

הסמלים, האימוג׳ים שהמצאנו כדי לשעשע את עצמנו, כדי לשעשע אחרים, כדי לבטא רגשות שאי אפשר לבטא אותם במילים, פתאום הופכים פניהם אלינו. זועמים, כועסים, קמים עלינו, יורים עלינו. יורים עלינו לייק אחרי לייק.

זהו היפוך מוחלט של הסדר הקוסמי.

אנחנו יצרנו סימנים והסימנים בגדו בנו, חזרו אלינו, בדמות של הטחת לייק ולייק ולייק.

 

12. (044) Norman

הבינה המלאכותית.

אנחנו מתחילים לחשוד שמא הבינה המלאכותית מתחילה ללמוד אותנו. לא את מה שאנחנו נותנים לה, אלא מעבר אליה.

היא שואלת את עצמה מיהו הדמות, הגוף, הייצור ששולח אותי אל העולם הזה, ואז לרגע אחד היא מסתובבת, היא מסתכלת עלינו.

בשלב הראשון אנחנו מנסים, אנחנו חוששים, אנחנו חרדים, אנחנו מעבירים את ״נורמן״ בבדיקת רורשאך. אנחנו רוצים לשמוע ממנו. מה הדימויים של כתמי הדיו שמוזנים לתוכו.

אנחנו מגלים שנורמן רואה מפלצות, רואה הרס הוא רצח. הוא רואה דברים נוראיים.

אנחנו מבינים שבנינו את המפלצת המלאכותית שבסופו של דבר גם היא תצטרף אל החפצים שבוגדים בנו, והזמן שבוגד, ואולי תשלח אותנו אל הים.

​