1. פתיח
קוראים לי שפרה קורנפלד. למדתי עיצוב תעשייתי, אי שם בשנת 2001.
אנחנו מדברים כאן על מצבי קיצון אז גם הזמן שחלף מאז הוא מצב קיצון, וגם השנה הזאת חרוטה לנו אני חושבת בזכרון. קשה להגיד 2001 בלי לחשוב על משברים גדולים וקריסות של מבנים.
יש מרכיבים אקסטרימיים באישיות שלי, חד משמעית. אני נמשכת למצבים של אי ודאות...
אקסטרים זה כנראה המקום של האי-ודאות, של מה שאי אפשר להיערך אליו. כי מה שאפשר להיערך אליו הוא לאו דווקא קיצוני, הוא נמצא בתוך הטריטוריה הממופה, אנחנו יודעים איך להתנהל.
ומה שמעבר לקטע של המפה זה אקסטרים, זאת האימה.
מה נותן לי השראה? זאת שאלה מצוינת ושאלה שאני משערת שהתשובה שלי תהיה שונה תלוי בשעה של היום ששואלים, וגם בהקשר. אני חושבת שקשרים אנושיים זה המקום שאני מתנהלת פה הכי בנוחות וזה המקום שמעניין אותי ומסקרן אותי. אותו אני חוקרת ושם נמצאת גם ההשראה שלי בסופו של דבר.
2. (001) The Grand Lady
עבודה מספר 1 היא חוויתית נטו.
רק מללמוד ולהסתכל כמו שאתם עושים עכשיו, לא תלמדו הרבה.
אין ברירה אלא להתיישב.
עכשיו למקרה שלא בא לכם לחלוץ נעליים או שבטעות נולדתם גברים על חשש, אני כאן כדי לדווח ולתעד עבורכן.
בשלב הראשון קראתי את ההוראות וידאתי שאני עומדת בקריטריונים, ניסיתי לא להתרגש יותר מידי
ניסיתי לא להתרגש מזה שבאופן חריג אני שייכת למגדר הנכון וניגשתי להתיישב.
בשלב הזה הסדרנית גערה בי ודרשה שאחלוץ נעליים.
זה נסך בי רוגע וביטחון. אם יש לי אמונה אחת היא שחוקים, נימוסים והליכות הם המבצר האחרון שיש לנו כחברה אל מול הכאוס.
הישיבה עצמה דומה מידי לכיסא גניקולוג ולא יצרה בי תחושות של העצמה.
ואני חייבת לומר שאם אנחנו מייצרות חפצים חינוכיים לישיבה משופרת במרחב הציבורי, הייתי מייצרת דווקא כיסא הפוך. כזה שמכריח את הברכיים להיצמד זו לזו, והייתי מושיבה בו את הגברים.
3.(007) ME & EU
הבחירה למקם את העבודה הספציפית הזאת במספר 007, Double O Seven, משעשעת.
כמו העבודה עצמה שלוקחת נושא מתסכל, מרגיז, מעורר תחושת חידלון וחוסר אונים כמו החלטה שעוברת ברוב דמוקרטי זעום ככל שיהיה, וצוחקת עליה.
אני תמיד טועה לגביי הומור בזמני משבר, כי מצד אחד זה כל כך אינטואיטיבי לומר ש״בואו נצחק על הכל״ ו״אם לא נצחק, נבכה״.
אבל זה מרגיש לי גם אימפוטנטי. המפלט האחרון של מי שאיבד בתקווה לשנות את המציאות. כי הגלויות משעשעות ככל שתהיינה אומר שלהם מצחיק רק את המשוכנעים בהגדרה, מי שחושב אחרת זה פשוט לא הצחיק אותו ואם קהל היעד שלנו הם המשוכנעים אז למה להצחיק.
צחוק לא מניע לפעולה, להפך.
הוא מרגיש קצת כמו פעולה. ״הנה, צחקתי, שחררתי קצת את המועקה. עכשיו מה נשאר? כלום״
כעס לעומת זאת מאוד מניע לפעולה. לפחות אותי.
אם במקום גלויות משעשעות אנשים היו מקבלים חשבונות למשל עם מספרים ברורוים שמבהירים בדיוק כמה כל זה יעלה להם, אולי זה היה יותר אפקטיבי, אבל מי פותח חשבונות.
4.(015) 5000 Times
אני זוכרת שבזמן הלימודים, לפני כמעט 20 שנה, לימדו אותנו שבתהליך הייצור בסין צריך לתמחר הכל חוץ מידיים אנושיות. שזה עולה כל כך מעט שאפשר להתייחס לזה כאל אפס.
אני לא יודעת אם זה עדיין המצב בשוק, אין לי סיבה לשער שהמצב השתפר.
צצים מידי פעם בתקשורת סיפורים על ילדה מערבית שפותחת את האריזה של הצעצוע החדש שלה ומוצאת בפנים פתק SOS שהטמינה שם ילדה סינית.
מאז שראיתי את הסרטון הזה עם הידיים שמרכיבות את המסך, אני מחפש טביעות אצבע שאולי השאירה עובדת פס ייצור בצד השני של אחד המסכים הרבים שמקיפים אותי.
אני רוצה לשלוח אתכם מכאן הישר לעבודה מספר 10, כי משהו לא מניח לי את הדעת בפער שבין קראפט ל-sweatshop.
5.(010) Bodies of Work
אני נמשכת תמיד לטקסטיל ולמלאכות יד עמלניות.
משהו בטקטיליות וגם בעמל, הרפטטיביות והיכולת לעשות את אותה פעולה שוב ושוב עד שהיא הופכת ממש לחלק משפת הגוף, מושך אותי.
עכשיו אם בעבודה הקודמת נורא ברור לנו שהיד האנושית היא החוליה הכי שקופה בפס הייצור, אז כאן אנחנו מוזמנים דווקא להתפעל מכישורי מלאכת היד של הנשים של קוצ׳ינטה.
התוצר הסופי מזכיר לי עבודה בשם Box with the sound of its own making ״קופסא עם הצליל של היצירה שלה״ של אמן בשם רוברט מוריס שהוא הקליט את עצמו בסדנה בונה קופסת עץ ואז סגר את הרמקול עם שלוש שעות של הסאונד של הבנייה של הקופסה בתוך הקופסה.
אני חושבת שהרבה פעמים יש לנו פנטזיות של מעצבים, ואני מדברת בגוף ראשון-רבים למרות שרק למדתי עיצוב, אבל אני שותפה לפנטזיה שחפצים ידברו בעד עצמם. אבל האמת היא שחפצים הם שקופים, כמו אנשים לפעמים, וכדי לגרום למישהו לעצור ולהקשיב, לפעמים צריך להיות ממש ברור ולהקליט מילים קצת כמו שאני עושה עכשיו.
ומה עוד יש לי לומר על סריגה? כמה זמן יש לכם?
היכולת האנושית לקשור קשרים היא הבסיס להכל.
6. (016) Map of Human Emotion &
אני מתה על מפות. כולנו אוהבים מפות אני חושבת. זהו עוד מבצר אל מול הכאוס.
בשביל למפות שטח צריך ללמוד אותו היטב ולהכיר אותו בצורה הכי מדוקדקת שאפשר.
יש את הסיפור המפורסם של בורחס על הקרטוגרפים, שהשאיפה שלהם לדיוק הובילה אותם לצייר מפות גדולות יותר ויותר עד שמגיעים לדיוק המקסימלי - מפה ביחס אחד לאחד, שמכסה את כל שטח הקיסרות.
אני חושבת שמפה של רגשות ומערכות יחסים, אם היה אפשר לצייר כזאת, לא הייתה יכולה להיעצר ביחס אחד לאחד. היא הייתה חייבת לגדול מאוד, ולהפוך לתלת-מימדית, ואז לסתור את עצמה, לקרוס ולעלות באש.
7. (074) xCoral
אני כל כך אוהבת את העבודה הזאת.
חוויתי את החוויה המשמחת של להתפעל ממנה ורק אז ללכת ולקרוא את ההסברים, ולגלות שמעבר לאסתטיקה שלה, היא גם אינטליגנטית וחשובה.
אז באמת, ברובד המידי של האסתטיקה, העבודה נורא יפה וההצבה שלה הנפלאה בעיניי.
הצבע של החרס על רקע ברזל המחומצן של הבניין האיקוני, השכבות הדקות שהודפסו אחת על גבי השניה, על רקע הגלים הגדולים שבחוץ, והקרבה הצבעונית והמרקמית בין חרס ואלמוג.
כשאני חושבת על חרס מתחת לים מיד קופצות לי ספינות טבועות ואוצרות ארכיאולוגיים, אבל העבודה הזאת היא ההיפך מארכיאולוגיה. היא לוקחת עולם בדרך להכחדה ויוצקת אותו מחדש בשכבות.
זאת עבודה אופטימית.
כצרכנית של חדשות אני נשטפת בגלים של פאניקה מול כל התחזיות.
המחשבה שבעוד 30 שנה הים יהיה חם כמו ג׳קוזי, וקו החוף יבלע את העיר, מלווה אותי בכל פעם שאני לוקחת את הבנות שלי לרחוץ בים.
אני חייבת להאמין שהטכנולוגיה ביחד עם הדמיון האנושי, ישמשו לבנות לנו גשרים.
8.(017+020) Chairs
אני רוצה שנתייחס לשתי העבודות האלה של הכיסאות ביחד - כיסא שוקע וכיסא גובה.
כיסא הוא החפץ העיצובי בה׳ הידיעה.
הוא מתממשק עם הגוף האנושי בצורה הכי הדוקה. הוא קצת אנושי בעצמו.
ולכן יש משהו כל כך מבהיל בכיסא שוקע ובכסא שנמתח לגובה.
זה כמו מיטות סדום של המשבר האקולוגי.
יש כאן שני ויז׳נים (visions), שתי פרספקטיבות, שתי נקודות מבט של אנשים שונים, אמנים שונים, שחווים את אותה הפאניקה מול המים הגואים.
9.(025) The Bleached Coral
הבאסה של הקפיטליזם שמנכס אליו את הכל.
כי יותר משאני טורחת להיכנס לאמירה של הפרויקט הזה, אני נמשכת אל האובייקטים ורק בא לי שיהיה אותם בחנות המזכרות.
זה מהדהד קצת את העניין של ההומור, כמו שראינו בפרויקט של הגלויות.
הקשב המועט והקצר שיש לי להציע לכל חפץ, הוא מוסח מהר מידי על ידי החלק הלמינגי של המוח שלי, שמתענין כרגע רק באיפה אני יכולה לרכוש.
Element 79 (009) .10
מה הערך של זהב? העבודה הזאת מעניינת, כי יש לה עוד רובד אבל הוא מסתתר קצת.
אם המגש הנאה הזה היה עזר לימוד בבית הספר לכלכלה, אז באמת הוא היה מסייע להמחיש בצורה נבונה ונהירה עד כמה כסף וערך עם תנודתיים ולא יציבים, כמו שהיינו רוצים להאמין.
אותי מעניינת ההצגה שלהם דווקא במוזיאון, וכאן אני חושבת שהאומן, המעצב (ואני האמת לא יודע כל כך מה ההבדל), קצת פיספס.
אם הטבעות היו יצוקות כולן בזהב זה תהיה יותר חזק, זה גם היה יותר יפה. ואולי זאת הקפיטליסטית שבי ששוב רוצה להניח את העיניים על מגע של אוצרות.
אבל הרובד הסמוי שמעסיק אותי הוא תוספת ערך שאותה טבעת מקבלת מעצם ההשתתפות שלה כמוצג מוזיאלי. ולא שאני חושבת שיש דרך להעריך את זה בכלל ואין לי מושג איך זה היה עובר אינטרפרטציה ויזואלית אבל זה רובד מושתק קצת, הפן המסחרי של האמנות.
כמה הזהב הזה היה שווה לא רק בערך השוק באותה שנה, אלא גם בערך השוק של חפץ מוצג במוזיאון באותה השנה.
זה נושא שמעניין אותי שהיא תדבר עליו.
11. (032) Sky Blue
בין היום בו שוטטתי בתערוכה וחיפשתי את המסלול האישי שלי, ובין היום בו התיישבתי לכתוב, חלפו חמישה ימים.
בטווח הזה השתנה כל מה שהרגשתי כלפי העבודה הזאת. אולי לא השתנה אבל התעצם.
עכשיו מה קרה בפחות משבוע? ניחשתם נכון - נחשפנו לדיווחים על הוירוס המסתורי והקטלני made-in-chin.
אני אומרת נחשפנו, גם כי זה משחק מילים מפתה, וגם כי ככל הנראה אנשים כבר חלו וצנחו ברחובות גם ביום בו שוטטתי בנחת ונעצרתי להסתכל על הקיר של הוואזות.
אני נזהרת מלהביע את דעתי בנוגע להיסטריה שנראית לי כרגע מוגזמת, כי אני מודעת כבר לכל הדברים שיכולים לקרות מחר
לשם הפרספקטיבה אנעץ סיכה ואציין שהיום הוא החמישי לפברואר עשרים-עשרים והשמיים בתל-אביב כחולים היום.
12. (037) For Things Too Heavy
אני אוהבת את הפלינסטוניות הילדותית של החפץ הזה.
אני אוהבת את הכבוד שעושים פה לכבדים שבינינו.
אישית אף פעם לא הרגשתי קלילה ואבן גדולה שתוכל להחזיק דברים במקום נוסחת בי תחושות של ביטחון ויציבות.
הייתי רוצה לקחת את זה עוד שלב קדימה לאיזורי הכסף שמסתתר מתחת לבלטה ולבנים שמשתלבות בקיר ונפתחות רק בפני מי שיודע את הנקישה הסודית.
13. סיכום
התערוכה הייתה מאוד מעניינת, אני שמחה על ההזדמנות להיכנס לתערוכה מתוך ידיעה שאני צריכה לייצר תגובה.
זה הכריח אותי להסתכל קצת יותר לעומק וגם מחפש את הקשרים בין העבודות השונות, וזה הפך את כל החוויה להרבה יותר מעניינת. ואני אגב ממליצה גם למי שלא היא יצעד בעקבותיי, זו דרך מעניינת להסתכל את התערוכה. וזה דבר כמעט מובן מאליו כי כשיש אוצרת לתערוכה, היא כנראה רצתה שככה נסתכל עליה.
היה מוצג אחד שהשאיר אותי עם תחושה של חוסר נחת. וזה האקדח לילדים
ושאלתי את עצמי כל הזמן עד כמה זה מוצר ביקורתי, עד כמה הוא שם כדי שאני אבין את האבסורד של עצם העיצוב של חפץ כזה - חפץ שמיועד להרג, שהוא מיועד לילדים, זה היה לי מאוד קשה לעכל.
בד בבד לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאיפשהו בעולם מישהו מייצר את זה, עכשיו.
אז גם אם כרגע במוזיאון זה אמור לגרום לי לחשוב באופן ביקורתי זה מתנגש נורא חזק עם הקפיטליזם והפסיכיות של כל התחום הזה, של מסחר בנשק, ושאלתי את עצמי אם הוא היה צריך להיות חלק מהתערוכה או לא.