1. פתיח
היי אני רחלי עובדת במוזיאון העיצוב בחולון כסדרנית , ומתפקידי לאפשר ולהעניק לכם חווית ביקור מהנה ופורה בין המיצגים .
מדי פעם בפעם אני מזכירה לכם בעדינות ובחיוך :
נא להתנהג בהתאם
נא לא לגעת
נא לא לחצות את הקו
למרות שאני הכי מבינה את אינסטינקט בסיסי שלנו כבני אדם , לגעת ולחוש כמו תינוק המגלה צעצוע חדש.
הפעם ניתנה לי הזכות וההזדמנות , בקולי שלי , לחצות את הקו להושיט לכם יד ,ללכת דרך עיניי ולהתבונן ביצירות כדי לחשוף בהם את הנפש והנשמה .
המיצג 001 - "הגברת הגדולה "
המיצג הראשון "הגברת הגדולה" - הוגדר לא פעם ע" המבקרים במוזיאון כבוטה מאוד ולרבים ובמיוחד לנשים הזכירה כיסא גניקולוג.
הגברים סיגלו לעצמם ישיבה, שבעיניי תופסת מרחב רב ,המשדרת ביטחון עצמי ובעלת אופי מוחצן.
בעיניי ישיבה זו בתוספת שילוב ידיים מאחורי הראש כאילו אומרת : -
" הי , אני פה ! אתה לא מרשים אותי ! נסה להתאמץ יותר " !
ואילו אנחנו הנשים , חונכנו לשבת מגיל קטן , ישיבה צנועה , המשדרת התכנסות ושמירה .
אנחנו שואפות ומתאמצות להיות שוות ,איכותיות המנסות לפרוץ כל חסם ותקרה אפשרי .
טוב ונוח לי בישיבתי . היא מביאה את נוכחותי הנשית , אני לא רוצה לאבד אותה.
מנסיון חיי האישים ובראייתי אני לא אהסס לאמר :
"אנחנו מרשימות , אנחנו המין החזק"
המיצג 002 - "למצוא אותה"
לא פעם התבוננתי במבקרים ,שהתבקשו לאתר את האישה ,שנמצאת בכל אחד ממקומות העבודה המופיעים
באיורים ,המייצגים את שוק התעסוקה בשלושה תחומים : - טכנולוגיה פוליטיקה ומדע.
התגובה הראשונית לאחר מאמצים מרובים למצוא את האישה היא לקפוץ משמחה ולהכריז בסיפוק :
" מצאתי אותה " !
ואני מצאתי את עצמי תוהה : " למה הם בעצם קופצים משמחה " ?
ואז אני משיבה לעצמי : בעצם זו " שמחת עניים "
אנחנו העניים בכוח הנשי .....
מיצג מס 010 קולקטיב קוצ'ינטה – גופי עבודה ( סלים אנושים )
פגשתי את "הקוצינטות " .
נשים יפות, חזקות, סורגות את עברן , את יומן , את סבלן וחלומן לעתיד טוב שיבוא .
נשים שרבות מהן עומסות על כתפיהן ,סלים של עינויים קשים , אונס.... וחלקן אף מצאו את מותן באכזריות
במחנות העינויים , במדבריות , בדרכן את החופש.
בראשי חולפות תמונות על עולם שלישי של :
כפיה וניצול ,
דיכוי
חוסר אונים כלכלי ואנושי .....
אתן אחיותיי !! אחיותיי גיבורות התהילה "
עיניי תלוונה אתכן כחיצי אהבה.
הן מבקשות " אל תפסקנה ! אל תכנענה ! המשכנה לסרוג ולטוות בשתי וערב את חלומותיכן ושאיפותיכן !
כי לחופש נולדתן!
מיצג 13 – סירת ההצלה הברבור השחור
צבעו של הברבור השחור מעלה בי תחושת סכנה ...אֵבֶל כָּבֵד...
אני נזכרת בתמונה שקרעה לבבות בעולם – תמונתו של הפעוט הפליט מסוריה , אֱיָילָן בן ה-3 שטבע יחד עם אימו
בלב ים וגופתו נשטפה לחוף הים בטורקיה . תמונה שיותר מכל סימלה את משבר הפליטים באירופה , הנסים על נפש מאימת המלחמה האכזרית .
ישבתי מול תמונת גופתו של איילן . וכאב אינסופי פילח ושבר את לבי .
" כרעתי ברך " למרגלות איילן וכך אמרתי בדמעות ששטפו אותי :
היי ילד מתוק קטן יפיפה בוא אליי מתוק שלי
מי הלביש אותך כל כך יפה? הנה אותך עכשיו ארים ...
חולצה אדומה ומכנסים כחולים בוא אליי... אותך עכשיו ארים ...
ונעל נעליים לכפות רגליך הזעירות? אנשק ואחבק אותך
ולמה עינייך כך עצומות
שוכב על החוף מבלי לראות? תביט למעלה למרומים ....
בוא חמוד שלי , נבנה יחד ארמונות תראה את השמיים כחולים .....
אימא עוד רגע תבוא...
אתה לא רוצה ?......
והיכן אימא? ולאן ביקשה אותך לקחת?
מדוע את ידה היטב לא אחזת? עדיין כועס ?.........
ובקולה לא שמעת?
הרי סרקה שיערך, את פנייך ליטפה בוא אנגב לך את החול מפה .....
וללחייך ברוך נשקה.
אימצה ללבה את תמימותך בוא נראה אותך .....
והבטיחה לשמור עלייך מכל משמר.
אתה כבר ישן ?......
מילטה אותך מאויב אכזר שמסתער,
מכה ושוחט במאכלת ללא רחם. עדיין לא סיפרת לי מי הלביש אותך
הצילה אותך מאש בוערת ופצצה נופלת..
הרחק, הרחק רק כדי להינצל. כל כך יפה ?! ..............
הוי אמא אהובה ,בים הגלים הסוערים ...........................................
אוחזת בתינוקך בכוחותייך האוזלים והים לקח ... והים פלט....
נלחמת להציל ולקיים הבטחה יהי הים ארור לעולם.....
להביא אותו לעולם של שקט ושלוה.
גיבורה שכמותך אמא איך לא יספת? ונקמת ילדים קטנים עדיין לא ברא השטן!!
על מה ממלאת את פיך מים, את?
עני לי אימא. ...
אם שואלת את ממעמקים
הנה הוא בנך הגיע לחוף מבטחים,
הנה הוא שוכב פה
וגליי הים אותו לוטפים....
המיצג 020 – הדחף להישאר יבשים
אני מביטה בכיסא הגבוה ,מרימה את ראשי ומדמיינת את אלוהים יושב על הכיסא ומודיע :
" אני אלוהים חיים ..... וזמני הוא הנצח ...."
ולמרגלות הכיסא העם צועק מלמטה : " הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" .....
המים הם נצח ,הם טעם החיים הרי בלעדיהם נמות ....
הלוואי ויום אחד נדע לשלוט ברוח בגלים בגאות ובשפל ולא נפחד מהם ....
הלוואי ונרתום אותם רק לשירי אהבה .
כי זה בלתי אפשרי ללכת על חוף הים בלי להשאיר עקיבות רגליים על החול , ולקחת חלק ממנו אתנו.......